אחור באבחון סרטן המעי הגס
המנוח, היה אדם בריא, נשוי ואב לשלושה ילדים קטינים. במשך ארבע שנים התלונן המנוח על כאבי בטן בפני רופא המשפחה. קיימות לפחות 26(!) תלונות מתועדות של המנוח בקופת החולים.
למרות כל הטענות הללו לא נשלח המנוח לבדיקות דם, או בדקות עזר אחרות, וקיבל משככי כאבים. בשלב מסויים אף הוצע לו לשקול טיפול נפשי… המנוח לא נשלח אף לביצוע בדיקת קולונוסקופיה.
המנוח הלך לעולמו כשהוא בן 42 שנים בלבד, לאחר שנמצאו נגעים רבים בבטנו ובכבד. וכך קובע ביהמ”ש בפסק הדין:
“…אי-ביצוע בדיקת הקולונוסקופיה בין השנים 2004-2005, על רקע תלונותיו וביקוריו המרובים של המנוח מהווה חריגה מסטנדרט רפואי סביר, ולמעשה מנעה איבחון מחלתו של המנוח, וטיפול אשר היה מאריך את חייו, ואולי מביא להחלמה מלאה, אילו בוצעה במועד. ההתרשלות בשל אי ביצוע הבדיקה מוטלת על ד”ר תקרורי רופא המשפחה.
ובהמשך:
“..סיכום
המסקנה המתחייבת מהראיות שהובאו בפני היא, כי הנתבעים לא קיימו כלפי המערער את חובת הזהירות, הנדרשת מהם בנסיבות העניין. ואדגיש – הרשלנות איננה מנת חלקו של הרופא המטפל בלבד הוא ד”ר תקרורי, אלא מדובר בכישלון מערכתי של הנתבעת “שירותי בריאות כללית”, אשר ד”ר תקרורי הוא חלק ממנה.
לא יכולה להיות כל מחלוקת שהמנוח לפני מותו ובמיוחד בתקופה שראשיתה באפריל 2004 סבל כאבים עזים אשר כפי הנראה הלכו והחריפו. המנוח לא זכה לתהליך איבחון מסודר ושיטתי, משלא הופנה לבדיקות רפואיות כנדרש במשך תקופה ארוכה של כשנתיים ימים.
לא זו אף זו, לחובת הנתבעים יש לייחס את העובדה כי לא ניהלו רשומה רפואית כדבעי. תלונותיו של המנוח לא תועדו, ועל כן נגרם לתובעים נזק ראייתי משמעותי. הרשומה הרפואית החסרה מונעת מהצדדים כיום ואף מבית המשפט, מידע מהותי באשר לקצב התפתחות מחלתו של המנוח, סיכויי החלמתו במועדים השונים, ותוחלת חייו ועל כן במקרה של ספק צריכה להתקיים ההלכה, לפיה אם קיימתמחלוקת לגבי עובדות אשר היה ניתן להוכיחן לולא התרשלות הנתבע – לולא הנזק הראייתי שגרם – תקבענה העובדות כטענת התובע.
חרף העובדה שהמנוח, גבר צעיר ובריא עד לאותה עת, התלונן פעמים רבות על כאבי בטן עזים, לא הופנה המנוח לבדיקות רפואיות חיוניות בסיסיותלפי הסטנדרט הרפואי המקובל. מעל לכל אלה – תעמוד העובדה לפיה למנוח לא בוצעה בדיקת קולונוסקופיה כבר בשנת 2004 ואף מאוחר יותר, כשדעת המומחים היא כי זו הייתה הבדיקה האבחנתית הנדרשת והראויה, נוכח תלונותיו של המנוח. על פי פסיקת בית המשפט העליון אי ביצוע בדיקת קולונסקופיה ובמיוחד כשיש תמימות דעים לגבי הצורך החיוני בה – מהווה חריגה מסטנדרט רפואי סביר. כך למעשה נמנע איבחון מחלתו של המנוח, וטיפול אשר היה מאריך את חייו, ואולי מביא להחלמה מלאה, אילו בוצעה במועד.
התוצאה היא שהנתבעים חבים בנזקם של התובעים עקב מותו של המנוח. “
תביעת בני המשפחה נתקבלה בביהמ”ש המחוזי מרכז, והם פוצו במיליוני שקלים על אבדן אבי המשפחה. מוות מיותר שניתן היה למנעו.