היעדר הסכמה מדעת לקשירת חצוצרות

זכות ההסכמה מדעת הנה זכות שמעוגנת בסעיף 13 בחוק זכויות החולה תשנ"ו- 1966, ואשר קובעת שאין לתת למטופל טיפול רפואי מבלי שהוא יתן מראש את הסכמתו מדעת לטיפול זה וכי על מנת שההסכמה אכן תינתן מדעת, ולא תהיה הסכמה סתמית, יש לתת לו את כל המידע שדרוש לו באופן סביר כדי להחליט האם הוא מסכים לקבל את אותו טיפול או לאו.

מידע זה צריך לכלול בין היתר את מטרת הטיפול המוצע, וכן את הסיכויים והסיכונים השונים שכרוכים בו.

בפסיקה נקבע שמתן טיפול רפואי תוך הפרת זכות ההסכמה מדעת מהווה רשלנות רפואית.

במסגרת ת.א. 13206-06-11 ה.מ. נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות, נידונה תביעה של מטופלת שעברה בבית החולים בנהריה ניתוח לקשירת חצוצרות שבוצע בה במהלך לידת ילדה הרביעי בניתוח קיסרי ואשר לטענתה בוצע בה ללא הסכמתה מדעת.

התביעה הוגשה כנגד המדינה בתוקף היותה הבעלים של בית החולים בנהריה.

תיק זה עסק בתובעת שבהיותה בת 30 הגיעה לבית החולים לצורך לידת בנה הרביעי.

בעברה של התובעת באותה העת היו 3 לידות ואגינליות ספונטניות ומוצלחות, אך גם 5 הריונות שהסתיימו לפני הלידה, מתוכן 3 שהסתיימו בהפלות מוקדמות ו-2 שהסתיימו בלידת עובר מת בשל סיבוכים בלידה.

כאשר התובעת הגיעה לבית החולים, המצב שלה ושל העובר שלה היה טוב ובהמשך היא גם קיבלה זריקת אפידורל לאלחוש כאבי הצירים שלה.

לאחר שחלפו שעות רבות ללא התקדמות של ממש בתהליך הלידה,  הוסבר לתובעת הצורך לבצע ניתוח קיסרי.

באותו מעמד גם הוסבר לה שקיימת אפשרות לקשירת החצוצרות שלה וזאת על רקע העבר המיילדותי שלה, כאמור לעיל.

בהמשך לכך, התובעת הוחתמה בשעה 05:30 על טופס הסכמה לניתוח קיסרי וכן על טופס נפרד ובו הסכמה לניתוח הקשירה.

בנוסף, הרופא שטיפל בתובעת גם שוחח על כך טלפונית עם בעלה, שהיה בביתו וקיבל את הסכמתו לכך.

כעבור חצי שעה התובעת עברה ניתוח קיסרי במהלכו ילדה בן, כאשר במהלך הניתוח הקיסרי גם בוצע בה ניתוח הקשירה.

על מה ולמה הוגשה התביעה?

מאחר שהצדדים לא צרפו חוות דעת רפואיות מטעמם, נבצר מבית המשפט לפסוק בשאלת עצם הצורך הקליני בניתוח הקשירה.

לפיכך, המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסבה סביב השאלה האם חתימת התובעת על טופס ההסכמה לניתוח הקשירה אכן מהווה הסכמה מדעת.

כלומר, האם המדובר היה בהסכמה אמיתית ותוך הבנת המשמעות של ניתוח כזה, בעיקר מאחר שמדובר בניתוח שתוצאותיו בלתי הפיכות במובן זה שהתובעת אינה יכולה עוד להרות הריון ספונטני, אם כי אין בו לשלול אפשרות להריון כתוצאה מהפריה חוץ גופית.

התובעת ובעלה טענו שהסכמתם לניתוח הקשירה לא היתה הסכמה מדעת, מאחר והם לא הבינו מהי המשמעות של ניתוח הקשירה וסברו שמדובר בהליך שקשור לניתוח הקיסרי לצורך השלמת הלידה.

עוד טענה התובעת שאין לראות בחתימתה על טופס ההסכמה לניתוח הקשירה כהסכמה מדעת, מאחר שבמועד חתימתה על הטופס, בשעה 05:30 וכאשר התבשרה שעליה לעבור ניתוח קיסרי, היא כבר היתה מותשת מהצירים הממושכים ומטושטשת מהתרופות שניתנו לה ולכן היא לא היתה במצב של מודעות מלאה הנדרשת לצורך מתן הסכמה מדעת.

לשם תמיכה בטענותיהם, הפנו התובעים לפסק דין שניתן בהליך ת"א 16552/91 אבו שאהין נ' מדינת ישראל, שבו התקבלה תביעה בגין קשירת חצוצרות במהלך ניתוח קיסרי בעילת היעדר הסכמה מדעת.

המדינה טענה שהתובעת חתמה על הטופס כשהיא היתה עירנית, ולאחר שהיא קיבלה אלחוש אפידורלי שהביא להפחתה של ממש בכאביה וכי מהרישום בזמן באמת בגליון הרפואי של הרופא שטיפל בה, עולה שניתן לה ולבעלה הסבר מספק על ניתוח הקשירה ומשמעותו.

לשם תמיכה בטענותיה, הפנתה המדינה לפסק דין שניתן בפסק הדין המעניין בהליך ת.א 5984/07 ורד מור נ' מרכז רפואי רבין, שבו נדחתה תביעה בגין קשירת חצוצרות במהלך ניתוח קיסרי בעילת היעדר הסכמה מדעת.

בהמשך לכך הצדדים הסכימו להסמיך את בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה בתביעה זו בהתאם לסעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, בכפוף לקביעת תקרה בסך של 120,000 ש"ח בצירוף שכר טרחת עורך דין ומע"מ, וכן בכפוף לאפשרות דחיית התביעה ללא צו להוצאות.

בית המשפט קבע בהחלטתו ששני פסקי הדין אליהם הפנו הצדדים הנם למעשה בלתי רלוונטיים לתיק דנן, מאחר שנסיבותיהם שונות מנסיבות המקרה דנן. 

בית המשפט הסביר כי שני פסקי הדין דחו את הטענה של היעדר הסכמה מדעת וזאת מאחר ששניהם דחו את טענת התובעות שהיוזמה לניתוח הקשירה לא היתה שלהן אלא של הרופאים ועל כן ממילא התייתרה שאלת ההסכמה מדעת, בעוד שבמקרה דנן אין חולק שהיוזמה לניתוח הייתה של הרופאים.

בנוסף, פסק הדין בתיק אבו שאהין שאליו הפנו התובעים אמנם קיבל את התביעה, אך לא בשל טענת העדר הסכמה מדעת, אלא מאחר שנקבע, לפי חוות דעת רפואיות, שלא היה מקום לבצע את ניתוח הקשירה במהלך הניתוח הקיסרי.

בהמשך לכך פסק בית המשפט לתובעים פיצויים בסך של 90,000 ₪, בתוספת שכ"ט עורך דין בשיעור של 15% + מע"מ.

בית המשפט הבהיר שבקביעת סכום הפיצוי הוא לקח בחשבון את גיל התובעת בעת ביצוע הניתוח, ארבעת הילדים שכבר נולדו לה ולבעלה, הרקע התרבותי של התובעים שהינם בני העדה הדרוזית, המספר הרב של ההריונות של התובעת שלא צלחו במהלך תקופה של פחות מ-10 שנים והעובדה שהתובעים לא הביאו כל ראיה לטענתם לפיה התובעת עשתה נסיונות להרות,  דבר שכאמור עדיין אפשרי, לא בלי קושי, בהפריה חוץ גופית.

עוד בנושא: ייצוג משפטי במקרה של רשלנות רפואית בלידה